<h1>תקון סופרים לרשב"ש — השער השבעה ועשרים</h1>
<h2>דף מד.</h2>
בפרק רבי אליעזר בנדרים [ס"ה ע"א] תניא המודר הנאה מחברו אין מתירין לו אלא בפניו מנא הני מילי אמר רב נחמן ואיתימא אמר רבי יוחנן דכתיב ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרימה במדין נדרת לך והתיר במדין דכתיב ויואל משה לשבת את האיש ואין אלה אלא שבועה דכתיב ויבא אותו באלה וכתיב וגם במלך נבוכדנאצר [מרד] אשר השביעו באלהים ומאי מרידותיה דאתשל אשבועתיה. ופירש הרב אליעזר ממיץ ז"ל דהנודר הנאה מחברו היינו שנדר מדעתו דכיון דמדעתו נדר אין להתיר לו אלא מדעתו, מיהו אם התירו שלא מדעתו הוי התרה כדחזינן בצדקיהו שהיה צדיק גמור והתיר שלא בפני נבוכדנצר. ואסור לחכם להתירו ואם הוצרכו מפני אימת מלכות לעשות מותר וכן כתב בשטת הרמב"ן ז"ל בשם ר"ת ז"ל בפרק השולח [גיטין ל"ה ע"ב]. אבל הראב"ד סובר שאין להתירו ואם התירו אינו מותר. וכן היא דעת הרא"ש ז"ל שכתב בפרק השולח [שם פ"ד ס"ט] שאין להתירו אלא מידיעת חבירו וכדאמרינן [גיטין י"א ע"ב] אין חבין לאדם אלא בפניו כלומר מידיעתו אלמא אפילו הודיעו והוא לא רצה אין להתירו, אף על פי שהירושלמי [נדרים פ"ה ה"ד] משמע הכי כתב הרא"ש ז"ל שאין להניח תלמוד שלנו מפני הירושלמי. אבל אחרים אומרים שאם התירוהו מותר. והרשב"א ז"ל כתב בתשובה [ח"א סי' תש"ג] שאם הודיע חברו מתירין לו אפילו שלא ברצונו כדיהיב טעמא בירושלמי [שם] אמרי לה מפני החשד ואמרי לה מפני הבושה וכל שהודיעו ליכא חשדה וליכא בושה, ומיהו הני מילי בשלא עשה טובה המשביע לנשבע אבל כל שעשה עמו טובה כיתרו למשה וכנבוכדנאצר לצדקיהו אין להתירו וכן היא מסקנת ר"ת ז"ל והרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל בתשובותיו. (ע"כ) [על כן] המלוה מעות לחברו וקבל עליו בחרם לפורעו בזמן פלוני אין לו היתר ואפילו התירוהו אין התירם היתר. ומיהו לצאת כל ספק כתב אדוני אבי מורי הרב נר"ו [שו"ת תשב"ץ ח"ב סי' ר"פ] שישביעהו או יקבל עליו בחרם על דעת המקום ועל דעת רבים, דנדר על דעת רבים אין לו הפרה כדאיתא בפרק השולח [גיטין ל"ה ע"ב] ובפרק בתרא דמכות [ט"ז ע"א], ועל דעת המקום נמי אמרינן בשבועות [כ"ט ע"א] דאין לו הפרה. ומה שמקבלין בשטרות שאם לא יפרע ביום פלוני תהא פתו פת כותי ויינו יין נסך. שנינו בפרק ח' דשביעית [מ"י] שאמרו לפני רבי עקיבא אומר היה רבי אליעזר האוכל בשר כותים כאוכל בשר חזיר אמר ליה שתוקו לא אומר לכם מה רבי אליעזר אומר בו. וכתב רבינו שמשון ז"ל לא אשכחן מה אמר בו רבי אליעזר ושמא מחמיר היה מבשר חזיר משום דטבל במיתה ואף על גב דלנפשיהו מעשרי כדאיתא בפרק שלושה שאכלו [ברכות מ"ז ע"ב] עכ"ל. נראה מדבריו שטעם איסור פתן מפני שאינן מעשרין והוי טבל והאוכלו חייב מיתה ואף על פי שהם מעשרין לעצמן אבל לישראל מאכילין אותו טבל דלית להו ולפני עור לא תתן מכשול כדאיתא בפרק קמא דחולין [ד' ע"א]. ובקצת שטרות נוהגין להוסיף ספריו ספרי קוסמים ופירותיו טבלים. והוא לשון (בריסה) [בריתה] בפרק קמא דחולין [י"ג ע"א] גמרינן שחיטת נכרי נבלה תנינא להא דתנו רבנן שחיטת מין לעבודה זרה פתו פת כותי ויינו יין נסך ספריו ספרי קוסמין ופירותיו טבלים. ובספר יורה דעה בהלכות נדרים [סימן ר"ה] בשם תשובת הרא"ש ז"ל [כלל י"ב ס"ד] שהאומר יינו יין נסך אם אעשה דבר פלוני ועבר ועושה לא נאסר כיון שלא התפיסו בדבר הנדור. והרשב"א ז"ל כתב בתשובה [ח"ג סימן שי"ד] שהצבור רשאין לקנוס העוברים אבל יחיד אינו אוסר בכך אלא אם כן התפיס בדבר הנדור, דאמרינן בפרק ואלו מותרין [נדרים י"ג ע"ב] חולין שאוכל לך כבשר חזיר כיין נסך דאינו נתפס כלומר שדבר פלוני יהיה כבשר חזיר או כיין נסך אין איסורו איסור לפי שלא התפיסו בדבר הנדור דאמר רחמנא איש כי ידור נדר לה' עד שידור בדבר הנדר, אלא ששם אמרו בגמרא [י"ד ע"א] שאם הוא עם הארץ שפותחין לו פתח ממקום אחר להחמיר עליו כדי שלא ינהוג קלות ראש בנדרים וכתב ז"ל דלגבי הא כעם הארץ נינהו שהרי נהגו (בר) [בו]. ומדעתו נראה שראוי להחמיר בזה וכבר אמרו בירושלמי [מע"ש פ"ה ה"ב] כל הלכה שהיא רופפת בידך ואינך יודע מה טבה צא וראה מה הצבור נוהגין בה ונהוג כך ואחר שרבנו הרשב"א ז"ל מחמיר בה אין להקל בה. ובמי שקבל עליו לפרוע חברו ביום פלוני והמלוה אינו בעיר אין צריך להוליכו אחריו ואינו צריך ליתנו ליד בניו ואשתו ולא ביד בית דין שאם היה חייב לא היה נפטר בכך אלא ישארו בידו עד שיבא מלוה כן כתב הרשב"א ז"ל. ומיהו נראה דוקא ביצא מלוה מהעיר אבל יצא לוה חייב הוא להביאם ליד מלוה ולא יפטר עד שיגיעם לידו ואינו נפטר במה שיתנם ביד אחר ואפילו ביד בית דין כמו שהאריך הרשב"א ז"ל בתשובתו [ח"א סי' תשצ"ג]. ובתשובה אחרת כתב שצריך שיהיו המעות מוכנים בידו דילמא השתא אתי הוא או שלוחו, ושאם ייחדן לו אסור להוציאם. בפ"ק דכתובות [ב' ע"ב] גבי ההוא דיהיב גטה ואמר לה אי לא אתינא עד תלתין יומין אתא ופסקיה מברא אמרינן אונסה דשכיח שאני דכיון דאיבעי ליה לאתנויי ולא אתני איהו דאפסיד אנפשיה ושמעינן מינה דאונסא דשכיח דאפילו לגבי ממונה אינו אונס דכל שיש לו להתנות ולא התנה איהו דאפסיד אנפשיה, ונפקא לן מינה לאותם שמקבלין עליהם בכח חרם לפרוע ביום פלוני והולכין מעיר לעיר (צ"ע בסמ"ג במצות עשה בסימן צ"ז בסופו) ולפעמים ליסטים בדרך ומתפחדים לבא מפניהם ולפעמים יפסיקום גשמים אין אונס זה פוטרם מקבלתם דהאי אונסא דשכיח הוא והיה להם להתנות בפירוש. על כן צריכים העדים לברר זה בשטר שקבל עליו בחרם לפרוע ביום פלוני אם יהיה בעיר ואם יהיה חוץ לעיר שיבא ביום פלוני אם לא יפסיקנו נהר או גשמים או לסטים בדרך. ובענין מי שלוה ונשבע לפרוע ביום פלוני והגיע סוף זמנו בשבת. השיב הרשב"א ז"ל [ח"א סי' תשמ"א] שחייב לפרוע קודם השבת, וכתב (שהלכה) [להלכה] שאם שכח ולא פרעו שחייב לפורעו בשבת שלא לעבור שבועתו שהיא מן התורה, והפרעון אינו אלא מדרבנן משום עובדין דחול אלא שלענין מעשה מחמיר משום שבת, וכן כתב הרא"ש ז"ל בתשובה [כלל ח' סימן0ט"ז] שחייב לפרוע קודם השבת. ולענין אם יכול ליתן לו משכון ולהפטר הרא"ש ז"ל כתב בתשובה שיכול ליתנו אפילו בשבת משום דחפצי שמים הוא להפטר משבועתו כדאיתא בחשן בסימן ע"ב. והרשב"א ז"ל [כתב] בתשובה [ח"א סי' תשצ"ג] שאין המשכון פוטרו שאין המשכון אלא הבטחה, ולעניות דעתי אני חושב שמחלוקתם תלוי בההיא דפרק קמא דקדושין [ח' ע"ב] אמר רבא אמר רב נחמן אמר לה התקדשי לי במנה והניח עליו משכון אינה מקודשת מנה אין כאן משכון אין כאן ופירש אבי זקני הרמב"ן ז"ל משום דמשכון אינו אלא להבטחה ומנה אגיד ביה והראב"ד ז"ל פירשה משום שאינו חייב לה כלום ולא נשתעבד המשכון והרשב"א ז"ל תפס שטת הרמב"ן ז"ל והרא"ש ז"ל [קידושין פ"ק ס"י] תפס שטת הראב"ד ז"ל, ולפי דברי הרמב"ן ז"ל אפילו נתחייב לו משכון אין כאן מנה אין כאן דהא אגיד גביה ולפי זה נתינת משכון אין פוטרו, ולפי שטת הראב"ד ז"ל אם הוא חייב לו ונשתעבד המשכון ובכאן הוא חייב לו אם כן נשתעבד המשכון והוי פרעון וכך היא שטת הרא"ש ז"ל בפסקיו שם, וכן יראה מדברי הרב בעל העטור ז"ל באות קנין דמשכון קנין אף על גב דאמר ר' יצחק בפרק האומנין [ב"מ פ"ב ע"א] ובפרק שבועת הדיינין [שבועות מ"ד ע"א] ובפרק השולח [גיטין ל"ז ע"א] ובפרק קמא דקדושין [ח' ע"ב] ובפרק כל שעה [פסחים ל"א ע"ב] דבעל חוב קונה משכון היינו בשמשכנו המלוה אבל אם לוה נותנו שלא ברצון מלוה לא קנאו. ע"כ טוב הדבר שיזהרו העדים שלא יבא סוף הזמן בשבת כדי שלא יצטרך להכנס במחלוקת ושיהיה שלום בין דייני ישראל. ובמי שקבל על עצמו שיהיה מוחרם אם לא יפרע לזמן ידוע ואחר כך לא מצאה ידו די איך תהיה תקנתו ואם חבריו יוכלו לשאול בשלומו וכבר נשאלתי מזה סימן רצ"ב מתשובותי והיה השואל תלמידנו ר' יוסף ב"ר אברהם זמרון והא לך תשובותי אליו. דבר זה כבר נשאל לרשב"א ז"ל והשיב צריך שיהיו מעותיו בידו באותו יום דילמא השתא אתי הוא או שלוחו וכיון שיחדן לפרעון שוב אינו רשאי להוציאם כדי שיהיו מוכני' בידו לפרעם לו כשיבוא ומדברי רבנו אתה למד שאם אינם בידו שהוא עובר על קבלתו. ולענין לדבר עמו יראה לי שמותר ושאין עליו בתורת מוחרם עד שידונו עליו שהוא מוחרם שהרי כל המפרשים ז"ל כתבו בשם ר"ת ז"ל בפרק עשרה יוחסין דאמרינן הקורא לחברו עבד יהא בנדוי ובפרק כל היד [נדה י"ג ע"א] המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי כלומר שחייבים בית דין לנדותו משמע שאינו מיד בנדוי אלא שהוא בנדוי וחייבין לנדותו אלמא כל זמן שלא נדוהו אין עליו תורת מנודה. וכן באלו שנוהגים לקבל על עצמם לפרוע ביום פלוני שכותבין ואם לא פרעו יהיה מנודה ומוחרם שאין עליו תורת מוחרם ולא מנודה עד שיחרימוהו וינדוהו שאז חייב לנהוג עמו בכל חקותיו ובכל משפטיו. ומיהו זהו לענין לנהוג עמו בדיני מוחרם ומנודה אבל הוא עצמו יש עליו עון החרם והנדוי עד שיפרע כמי שנשבע לפרוע ביום פלוני ולא פרע שיש עליו עונש השבועה (ובזה) [וכזה] אני דן.
